בהליך הגישור קיימת השאיפה להביא את הצדדים המתגשרים לידי הסדר שייתן את המענה הטוב ביותר האפשרי לצרכים ולרצונות האמיתיים שלהם. ובמקרה שהצרכים והרצונות מתנגשים, השאיפה היא שכל מתגשר יקבל מענה מסַפק לדברים החשובים לו ביותר, תוך שהוא נכון לוותר על דברים שחשובים לו פחות.

להליך הגישור אין תרשים זרימה ידוע מראש שיכול להבטיח את הצלחתו, אך ישנם מאפיינים לגישור מוצלח. על מאפיין חשוב אחד דברתי בטור הקודם- השימוש ב"שפה הגישורית" שמאפשרת לצדדים להתחשב, להתקרב, ולבסוף גם להצמיח הסכמות בדרך להסכם.

לא כל הליך גישור שבו הצדדים הגיעו להסכם נחשב בעיני לגישור מוצלח. בכדי שהגישור יחשב בעיני למוצלח עליו להיות הוגן לשני הצדדים. בטור זה אתמקד בהוגנות התהליך הגישורי, ובטור הבא ארחיב על הוגנות של תוצאת הגישור.

הליך גישור הוגן אמור לאפשר שיח מאוזן ושקול בין שני המתגשרים. שיח שמניח שכל צד יכול להביא את רצונותיו וצרכיו באופן חופשי, ויכול לקבל החלטות נבונות ושקולות בלי לחץ וכפיה. כשתנאים אלה מתקיימים גדל הסיכוי שההסכם המתגבש יהיה מאוזן והוגן לשני הצדדים.

אולם בפועל בני-זוג מגיעים לגישור ממקומות שונים זה מזה מבחינות רבות, באופן שעלול לערער על אותן הנחות בסיסיות: קיימים הבדלים במוכנות הרגשית של בני הזוג, יש צד שעבר תהליך עיבוד רגשי ממושך והוא בַּשל לפרידה, ומולו צד שחש שכל ההליך נכפה עליו; יש מי שרהוט יותר בדיבורו, ומי שבקיא יותר בדין. במקרים רבים מתקיימים פערים כלכליים משמעותיים (בגובה ההכנסה, בביטחון התעסוקתי וכושר השתכרות, ברכוש) שיוצרים תלות גדולה של אחד מבני הזוג בשני. ישנם זוגות שמביאים לחדר הגישור דפוס יחסים לא-שוויוני שבו יש צד אחד דומיננטי וצד שני מושתק, צד שיודע לדרוש וצד שרגיל לרַצות. הבדלים אלה מייצרים פערי כוחות בין בני הזוג שעלולים להשפיע על מהלך הגישור, ולהוביל להסכם שאיננו מאוזן והוגן.

התמודדות נכונה עם פערי כוחות משמעותיים בגישור היא, לדעתי, המשימה החשובה ביותר, אך גם הקשה ביותר, המוטלת על המגשר.

יכול המגשר לעשות לעצמו חיים קלים ו"לזרום" עם יחסי הכוחות הלא-שקולים בין הצדדים באופן שיאפשר לצד החזק "להכתיב" את ההסכם. ואכן, כאשר הצלחת הגישור והצלחת המגשר תלויים אך ורק בהשגת הסכם, גדול הפיתוי ללכת בדרך זו. בציניות אפשר לומר כי אם חזות-הכל היא השגת הסכם, יהא אשר יהא תוכנו, כי אז פערי הכוחות בין הצדדים דווקא מקילים על השגת הסכם. אך ההסכם שיושג ישקף למעשה את רצונו של הצד החזק!

אני מאמין שהמגשר לא אמור לבחור בדרך הקלה, אלא לפעול לאיזון יחסי הכוחות בין הצדדים דרך העַצמה של הצד הנתפס כחלש, וזאת מבלי לפגוע במחויבותו לאוביקטיביות ולניטרליות. משימה זו היא קשה שכן העַצַמַה של צד אחד (החלש) עלולה להתפרש על ידי הצד השני (החזק) כהטייה לרעתו.

ואולם מהתנסות בגישורים רבים בין בני זוג גיליתי כמה דברים: במקרים רבים חוזק וחולשה מתחלפים בין בני-הזוג בנושאים שונים, וכך למגשר יש תפקיד מאוזן בהעצמת שני הצדדים. במקרים אחרים, הצד החזק, שמכיר בערכו של הסכם הוגן ומאוזן, מקבל בהבנה את תפקידו של המגשר בהעצמת הצד השני, מבלי שהעניין יתפרש כהטייה לרעתו.

לצערי יש גם גישורים שבהם בן-הזוג החזק מבקש לנצל את כוחו בגישור להשיג הסכם לטובתו. במקרה זה המגשר לא אמור "לזרום" עם הצד החזק. ואם אין ביכולתו של המגשר לייצר את האיזון בין בני-הזוג כי אז הצלחת הגישור במקרה זה תהיה דווקא בהפסקתו, לאחר שזֵרע ההוגנות כבר נזרע, עם תקווה שינבוט במקום אחר…

העצמת הצד החלש בגישור אין משמעה "לקחת צד" לטובתו, אלא יצירה של מרחב גישורי מאוזן שיאפשר לכל מתגשר לבחון היטב את צרכיו, לברר טוב יותר את מצבו העובדתי והמשפטי ולהמנע מהחלטות חפוזות. העצמה יכולה להיעשות בדרך של עיצוב מרחב שיח מוגן שבו יתאפשר לצד החלש להתבטא בחופשיות ובנינוחות, באופן שיאזן את הדומיננטיות של הצד החזק בשיחה. המגשר יכול לעורר שאלות וכיווני חשיבה חדשים שימריצו את הצד החלש להעלות אופציות נוספות להסדר. וכאשר קיימים פערי הבנה או ידע משמעותיים, יכול המגשר להמליץ לצד החלש להתייעץ עם גורמים אחרים מחוץ לגישור. (על פניה לייעוץ משפטי או אחר מחוץ לגישור ארחיב בטורים הבאים)

אני מאמין שהליך גישור שבו המגשר קשוב לפערים שקיימים בין בני-זוג ופועל לצימצומם, עשוי להוביל בסופו של דבר להסכם מאוזן והוגן, הסכם מוצלח שישרת טוב יותר את שני בני הזוג וילדיהם לאורך זמן.

ועדיין לא אמרנו דבר על תוכנו של הסכם הוגן ומאוזן, ואם יש בכלל קנה-מידה להוגנות… על כך ועוד בטור הבא.

הפוסט על הוגנות ויחסי כוחות בגישור הופיע ראשון בגישור לגירושין בצפון | עו"ד ישי רון

עוד ועוד זוגות בוחרים להתמודד עם משבר הגירושין בדרך של גישור במקום במאבק משפטי. הסיבות להעדפת הגישור הן רבות: החל מהאמונה שכך ראוי לסיים יחסים זוגיים- בשלום ולא במלחמה, יחד עם הרצון להפחית את הפגיעה בנפשם של כל המעורבים; המשך בטעמים כלכליים- שכן עלות הליך הגישור הינה כעשירית מעלות המאבק בבית משפט; וכלה בשיקולים מעשיים כגון קיצור משמעותי של משך התהליך, הגדלת הסכוי שהסדר שהושג בגישור לפי רצון שני בני-הזוג יכובד ויקוים לאורך זמן, ועוד…

לגישור הזוגי מעלות ויתרונות רבים אך גם קשיים ומגבלות. במהלך למעלה מ-10 שנים שבהן אני משמש כמגשר זוגי, התגבשו בי תובנות ביחס לעניינים שונים הקשורים להליך הגישור: השפה הגישורית שמאפשרת את הצלחת הגישור; ומה יחשב לגישור מוצלח; מקומה של ההוֹגנוּת בהליך הגישור, וכיצד היא מושפעת מיחסי הכוחות בין בני-זוג, ומהדין הקיים בישראל; מורכבות התפקיד של המגשר/ת בדרך להשגת הסכם הוגן בין הצדדים; המקום שיש לתת לרגשות בהליך הגישור, ועוד…

בטור זה והבאים אחריו אבקש לחלוק מקצת התובנות שעלו בי במהלך השנים בתקווה שיסיעו לבני זוג שמתמודדים עם משבר ביחסים וחושבים על הליך גישור זוגי.

לחץ לקריאת הכתבה בגיליון של אלהגוש

השפה הגישורית:

מציאות חיינו מעוצבת על ידי הסיפור, הנרטיב, שאנו בוחרים לספר לעצמנו. השפה שבה אני משתמש, תשומת הלב והפרשנות שאני מעניק לעובדות קובעות במידה רבה כיצד יראה עולמי. כך, כאשר אני מחפש במי לתלות את האשם למצבי, חיי הופכים בעצמם לקשים ומואשמים. וכאשר אני מכוון את עצמי לצדדים החיוביים והבונים של החיים, חיוך של תקווה מתפשט בעולמי.

בני זוג שמגיעים לגישור כבר מביעים את רצונם הטוב לנסות להסדיר את יחסיהם בהסכמה ובשלום, מתוך אמונה שכך ראוי, וכי הסכם ייטיב עם כל הנוגעים בדבר ויחסוך לכולם כאב נוסף על זה שכבר קיים.

עם זאת, במרבית המקרים בני הזוג מגיעים לגישור ממקום של משבר-אמון עמוק שמקשה על התקשורת ביניהם; טעונים ברגשות כעס ואכזבה, עלבון ורגשות אשמה; הם מפרשים את המציאות בדרכים מנוגדות, וחלוקים בשאלות אודות ההסדר הראוי והצודק בעניינם. ושניהם נושאים בלבם חששות כבדים ביחס לעתידם ועתיד ילדיהם.

כיצד ניתן להתגבר על הקשיים בדרך להסכם המיוחל? להליך הגישור אין תרשים זרימה ידוע מראש שיכול להבטיח את הצלחתו. לכל זוג הדרך הנכונה עבורו. אולם המשותף לכל הגישורים המוצלחים היא הנכונות של שני הצדדים לערוך שינוי תודעתי, כזה שיאפשר לכל אחד מבני הזוג לראות את הדברים קצת אחרת; לעצב מחדש את "הסיפור" האישי והזוגי.

השינוי אמור להתרחש בתהליך פנימי ובין-אישי באמצעות "השפה הגישורית", השונה מהותית מהשפה הנוקשה, הדיכוטומית, הנהוגה בבית המשפט– נקרא לה "שפת הצדק", שכוללת חוקים ועקרונות נוקשים, "זכויות וחובות", "מאשימים ונאשמים", "אמת ושקר".

כמו בשיר של יהודה עמיחי ("המקום שבו אנו צודקים"), ב"שפת הצדק" יש מקום רק לצדק שלי, כי על צדק לא מתפשרים, כמאמר הפתגם הלטיני: "Fiat iustitia et pereat mundus" (יעשה צדק ולו גם יחרב העולם). "שפת הצדק" תובעת הכרעה סופית של הסכסוך, עם "מנצחים" ו"מפסידים". …אך במשבר זוגי היחסים נמשכים גם לאחר ש"הצדק" מנצח. ומה הרווח של "המנצח", כאשר "המפסיד" הוא גם ההורה של ילדיו?! ומי הם אלה שעומדים לשלם את מחיר הניצחון?!

השפה הגישורית איננה שיפוטית ואינה מחפשת אשמים. היא מכירה במציאות מורכבת ורבת גוונים, ובאחריותם של שני הצדדים לפתרון המשבר. לא "הצדק" הקר והנוקשה הוא עניינה של השפה הגישורית אלא החיים וזרימתם. היא יותר פרגמטית, מכוונת אל העתיד ולאפשרויות הריפוי והצמיחה של כל המעורבים; היא יצירתית, קשובה למאוויים ולצרכים, לחששות ולחלומות של כל אחד מהצדדים; נותנת את הדעת והלב לשיקום האמון ולטיב היחסים שיימשכו גם בעתיד, ומחשיבה גם את ערכה של שלוות הנפש (כי לא הכל נמדד בכסף).

גם המוזיקה של "השפה הגישורית" שונה מזו של "שפת הצדק", שכן מטרותיהן מנוגדות.
בדרך לנצחון, "שפת הצדק" נוקטת לשון חריפה, מתלהמת, מקצינה עמדות, מחדדת הבדלים ומַכְלִימַה את היריב, והכל במטרה לגרום לשופטת לקבל את "הצדק" שלי ולדחות את הצד השני. ואילו "השפה הגישורית" יותר רכה, מדגישה את המשותף, מזמינה את הצדדים להתגמש, מבקשת לייצר דינמיקה של רצון-טוב, שתוביל להסכם ולחיים שאחרי…

עם זאת, בגישור לא מצופה שהצדדים יוותרו על רצונם להגיע להסכם צודק. אך במקום לעסוק בעקרונות כלליים, בגישור נדבר על "הוֹגנוּת" שנוגעת למערכת היחסים הממשית של בני הזוג.

הדרך להסכם הוגן איננה קלה. מה יחשב להסכם הוגן? וכיצד ניתן להשיגו? במיוחד כשקיים פער גדול ביחסי-הכוחות שבין הצדדים. ומה תפקידו (המורכב) של המגשר ביחס להוגנות של הליך הגישור?

על עניינים אלה ועוד בטורים הבאים.

הפוסט על שפה מעצבת מציאות הופיע ראשון בגישור לגירושין בצפון | עו"ד ישי רון