(פורסם בעיתון אל-גוש של ישובי משגב)
בהליך הגישור קיימת השאיפה להביא את הצדדים המתגשרים לידי הסדר שייתן את המענה הטוב ביותר האפשרי לצרכים ולרצונות האמיתיים שלהם. ובמקרה שהצרכים והרצונות מתנגשים, השאיפה היא שכל מתגשר יקבל מענה מסַפק לדברים החשובים לו ביותר, תוך שהוא נכון לוותר על דברים שחשובים לו פחות.
להליך הגישור אין תרשים זרימה ידוע מראש שיכול להבטיח את הצלחתו, אך ישנם מאפיינים לגישור מוצלח. על מאפיין חשוב אחד דברתי בטור הקודם- השימוש ב"שפה הגישורית" שמאפשרת לצדדים להתחשב, להתקרב, ולבסוף גם להצמיח הסכמות בדרך להסכם.
לא כל הליך גישור שבו הצדדים הגיעו להסכם נחשב בעיני לגישור מוצלח. בכדי שהגישור יחשב בעיני למוצלח עליו להיות הוגן לשני הצדדים. בטור זה אתמקד בהוגנות התהליך הגישורי, ובטור הבא ארחיב על הוגנות של תוצאת הגישור.
הליך גישור הוגן אמור לאפשר שיח מאוזן ושקול בין שני המתגשרים. שיח שמניח שכל צד יכול להביא את רצונותיו וצרכיו באופן חופשי, ויכול לקבל החלטות נבונות ושקולות בלי לחץ וכפיה. כשתנאים אלה מתקיימים גדל הסיכוי שההסכם המתגבש יהיה מאוזן והוגן לשני הצדדים.
אולם בפועל בני-זוג מגיעים לגישור ממקומות שונים זה מזה מבחינות רבות, באופן שעלול לערער על אותן הנחות בסיסיות: קיימים הבדלים במוכנות הרגשית של בני הזוג, יש צד שעבר תהליך עיבוד רגשי ממושך והוא בַּשל לפרידה, ומולו צד שחש שכל ההליך נכפה עליו; יש מי שרהוט יותר בדיבורו, ומי שבקיא יותר בדין. במקרים רבים מתקיימים פערים כלכליים משמעותיים (בגובה ההכנסה, בביטחון התעסוקתי וכושר השתכרות, ברכוש) שיוצרים תלות גדולה של אחד מבני הזוג בשני. ישנם זוגות שמביאים לחדר הגישור דפוס יחסים לא-שוויוני שבו יש צד אחד דומיננטי וצד שני מושתק, צד שיודע לדרוש וצד שרגיל לרַצות. הבדלים אלה מייצרים פערי כוחות בין בני הזוג שעלולים להשפיע על מהלך הגישור, ולהוביל להסכם שאיננו מאוזן והוגן.
התמודדות נכונה עם פערי כוחות משמעותיים בגישור היא, לדעתי, המשימה החשובה ביותר, אך גם הקשה ביותר, המוטלת על המגשר.
יכול המגשר לעשות לעצמו חיים קלים ו"לזרום" עם יחסי הכוחות הלא-שקולים בין הצדדים באופן שיאפשר לצד החזק "להכתיב" את ההסכם. ואכן, כאשר הצלחת הגישור והצלחת המגשר תלויים אך ורק בהשגת הסכם, גדול הפיתוי ללכת בדרך זו. בציניות אפשר לומר כי אם חזות-הכל היא השגת הסכם, יהא אשר יהא תוכנו, כי אז פערי הכוחות בין הצדדים דווקא מקילים על השגת הסכם. אך ההסכם שיושג ישקף למעשה את רצונו של הצד החזק!
אני מאמין שהמגשר לא אמור לבחור בדרך הקלה, אלא לפעול לאיזון יחסי הכוחות בין הצדדים דרך העַצמה של הצד הנתפס כחלש, וזאת מבלי לפגוע במחויבותו לאוביקטיביות ולניטרליות. משימה זו היא קשה שכן העַצַמַה של צד אחד (החלש) עלולה להתפרש על ידי הצד השני (החזק) כהטייה לרעתו.
ואולם מהתנסות בגישורים רבים בין בני זוג גיליתי כמה דברים: במקרים רבים חוזק וחולשה מתחלפים בין בני-הזוג בנושאים שונים, וכך למגשר יש תפקיד מאוזן בהעצמת שני הצדדים. במקרים אחרים, הצד החזק, שמכיר בערכו של הסכם הוגן ומאוזן, מקבל בהבנה את תפקידו של המגשר בהעצמת הצד השני, מבלי שהעניין יתפרש כהטייה לרעתו.
לצערי יש גם גישורים שבהם בן-הזוג החזק מבקש לנצל את כוחו בגישור להשיג הסכם לטובתו. במקרה זה המגשר לא אמור "לזרום" עם הצד החזק. ואם אין ביכולתו של המגשר לייצר את האיזון בין בני-הזוג כי אז הצלחת הגישור במקרה זה תהיה דווקא בהפסקתו, לאחר שזֵרע ההוגנות כבר נזרע, עם תקווה שינבוט במקום אחר…
העצמת הצד החלש בגישור אין משמעה "לקחת צד" לטובתו, אלא יצירה של מרחב גישורי מאוזן שיאפשר לכל מתגשר לבחון היטב את צרכיו, לברר טוב יותר את מצבו העובדתי והמשפטי ולהמנע מהחלטות חפוזות. העצמה יכולה להיעשות בדרך של עיצוב מרחב שיח מוגן שבו יתאפשר לצד החלש להתבטא בחופשיות ובנינוחות, באופן שיאזן את הדומיננטיות של הצד החזק בשיחה. המגשר יכול לעורר שאלות וכיווני חשיבה חדשים שימריצו את הצד החלש להעלות אופציות נוספות להסדר. וכאשר קיימים פערי הבנה או ידע משמעותיים, יכול המגשר להמליץ לצד החלש להתייעץ עם גורמים אחרים מחוץ לגישור. (על פניה לייעוץ משפטי או אחר מחוץ לגישור ארחיב בטורים הבאים)
אני מאמין שהליך גישור שבו המגשר קשוב לפערים שקיימים בין בני-זוג ופועל לצימצומם, עשוי להוביל בסופו של דבר להסכם מאוזן והוגן, הסכם מוצלח שישרת טוב יותר את שני בני הזוג וילדיהם לאורך זמן.
ועדיין לא אמרנו דבר על תוכנו של הסכם הוגן ומאוזן, ואם יש בכלל קנה-מידה להוגנות… על כך ועוד בטור הבא.