(פורסם בעיתון אל-גוש של ישובי משגב)
עוד ועוד זוגות בוחרים להתמודד עם משבר הגירושין בדרך של גישור במקום במאבק משפטי. הסיבות להעדפת הגישור הן רבות: החל מהאמונה שכך ראוי לסיים יחסים זוגיים- בשלום ולא במלחמה, יחד עם הרצון להפחית את הפגיעה בנפשם של כל המעורבים; המשך בטעמים כלכליים- שכן עלות הליך הגישור הינה כעשירית מעלות המאבק בבית משפט; וכלה בשיקולים מעשיים כגון קיצור משמעותי של משך התהליך, הגדלת הסכוי שהסדר שהושג בגישור לפי רצון שני בני-הזוג יכובד ויקוים לאורך זמן, ועוד…
לגישור הזוגי מעלות ויתרונות רבים אך גם קשיים ומגבלות. במהלך למעלה מ-10 שנים שבהן אני משמש כמגשר זוגי, התגבשו בי תובנות ביחס לעניינים שונים הקשורים להליך הגישור: השפה הגישורית שמאפשרת את הצלחת הגישור; ומה יחשב לגישור מוצלח; מקומה של ההוֹגנוּת בהליך הגישור, וכיצד היא מושפעת מיחסי הכוחות בין בני-זוג, ומהדין הקיים בישראל; מורכבות התפקיד של המגשר/ת בדרך להשגת הסכם הוגן בין הצדדים; המקום שיש לתת לרגשות בהליך הגישור, ועוד…
בטור זה והבאים אחריו אבקש לחלוק מקצת התובנות שעלו בי במהלך השנים בתקווה שיסיעו לבני זוג שמתמודדים עם משבר ביחסים וחושבים על הליך גישור זוגי.
לחץ לקריאת הכתבה בגיליון של אלהגוש
השפה הגישורית:
מציאות חיינו מעוצבת על ידי הסיפור, הנרטיב, שאנו בוחרים לספר לעצמנו. השפה שבה אני משתמש, תשומת הלב והפרשנות שאני מעניק לעובדות קובעות במידה רבה כיצד יראה עולמי. כך, כאשר אני מחפש במי לתלות את האשם למצבי, חיי הופכים בעצמם לקשים ומואשמים. וכאשר אני מכוון את עצמי לצדדים החיוביים והבונים של החיים, חיוך של תקווה מתפשט בעולמי.
בני זוג שמגיעים לגישור כבר מביעים את רצונם הטוב לנסות להסדיר את יחסיהם בהסכמה ובשלום, מתוך אמונה שכך ראוי, וכי הסכם ייטיב עם כל הנוגעים בדבר ויחסוך לכולם כאב נוסף על זה שכבר קיים.
עם זאת, במרבית המקרים בני הזוג מגיעים לגישור ממקום של משבר-אמון עמוק שמקשה על התקשורת ביניהם; טעונים ברגשות כעס ואכזבה, עלבון ורגשות אשמה; הם מפרשים את המציאות בדרכים מנוגדות, וחלוקים בשאלות אודות ההסדר הראוי והצודק בעניינם. ושניהם נושאים בלבם חששות כבדים ביחס לעתידם ועתיד ילדיהם.
כיצד ניתן להתגבר על הקשיים בדרך להסכם המיוחל? להליך הגישור אין תרשים זרימה ידוע מראש שיכול להבטיח את הצלחתו. לכל זוג הדרך הנכונה עבורו. אולם המשותף לכל הגישורים המוצלחים היא הנכונות של שני הצדדים לערוך שינוי תודעתי, כזה שיאפשר לכל אחד מבני הזוג לראות את הדברים קצת אחרת; לעצב מחדש את "הסיפור" האישי והזוגי.
השינוי אמור להתרחש בתהליך פנימי ובין-אישי באמצעות "השפה הגישורית", השונה מהותית מהשפה הנוקשה, הדיכוטומית, הנהוגה בבית המשפט– נקרא לה "שפת הצדק", שכוללת חוקים ועקרונות נוקשים, "זכויות וחובות", "מאשימים ונאשמים", "אמת ושקר".
כמו בשיר של יהודה עמיחי ("המקום שבו אנו צודקים"), ב"שפת הצדק" יש מקום רק לצדק שלי, כי על צדק לא מתפשרים, כמאמר הפתגם הלטיני: "Fiat iustitia et pereat mundus" (יעשה צדק ולו גם יחרב העולם). "שפת הצדק" תובעת הכרעה סופית של הסכסוך, עם "מנצחים" ו"מפסידים". …אך במשבר זוגי היחסים נמשכים גם לאחר ש"הצדק" מנצח. ומה הרווח של "המנצח", כאשר "המפסיד" הוא גם ההורה של ילדיו?! ומי הם אלה שעומדים לשלם את מחיר הניצחון?!
השפה הגישורית איננה שיפוטית ואינה מחפשת אשמים. היא מכירה במציאות מורכבת ורבת גוונים, ובאחריותם של שני הצדדים לפתרון המשבר. לא "הצדק" הקר והנוקשה הוא עניינה של השפה הגישורית אלא החיים וזרימתם. היא יותר פרגמטית, מכוונת אל העתיד ולאפשרויות הריפוי והצמיחה של כל המעורבים; היא יצירתית, קשובה למאוויים ולצרכים, לחששות ולחלומות של כל אחד מהצדדים; נותנת את הדעת והלב לשיקום האמון ולטיב היחסים שיימשכו גם בעתיד, ומחשיבה גם את ערכה של שלוות הנפש (כי לא הכל נמדד בכסף).
גם המוזיקה של "השפה הגישורית" שונה מזו של "שפת הצדק", שכן מטרותיהן מנוגדות.
בדרך לנצחון, "שפת הצדק" נוקטת לשון חריפה, מתלהמת, מקצינה עמדות, מחדדת הבדלים ומַכְלִימַה את היריב, והכל במטרה לגרום לשופטת לקבל את "הצדק" שלי ולדחות את הצד השני. ואילו "השפה הגישורית" יותר רכה, מדגישה את המשותף, מזמינה את הצדדים להתגמש, מבקשת לייצר דינמיקה של רצון-טוב, שתוביל להסכם ולחיים שאחרי…
עם זאת, בגישור לא מצופה שהצדדים יוותרו על רצונם להגיע להסכם צודק. אך במקום לעסוק בעקרונות כלליים, בגישור נדבר על "הוֹגנוּת" שנוגעת למערכת היחסים הממשית של בני הזוג.
הדרך להסכם הוגן איננה קלה. מה יחשב להסכם הוגן? וכיצד ניתן להשיגו? במיוחד כשקיים פער גדול ביחסי-הכוחות שבין הצדדים. ומה תפקידו (המורכב) של המגשר ביחס להוגנות של הליך הגישור?
על עניינים אלה ועוד בטורים הבאים.